אז למה בעצם כל כך חשוב ליצור קבוצות קטנות, אינטימיות, שבהן כל התלמידים מכירים אחד את השני ולא מאוימים/זרים?
לכאורה, האווירה הטובה היא פלוס, אבל לא הכרח. הרי המורה הוא המרכז ו"אפשר להתעלם ממה שסביב".
אז זהו, שלא.
כשתלמיד מרגיש חסר בטחון או לא שייך לקבוצת הלומדים/למורה המלמד, הוא לא פנוי ללמידה. זה לא עניין של בחירה או פינוק.
הוא עסוק באיומים האפשריים על בטחונו העצמי, בניסיון לוודא שלא ייפגע מהערה/חוסר תפקוד ובצורך למצוא בן ברית שיאפשר לו סיפוק כלשהו.
במקרים כאלה, (שאגב, מאוד נפוצים בתיכונים וגם בביה"ס היסודיים), התלמיד לא יכול אפילו לראות את ההיבט המעניין/החשוב של השיעור.
עכשיו דמיינו קבוצת תלמידים שמרגישה בנוח. גם לטעות, גם לצחוק וגם להקשיב. רובכם לא מודעים לעניין, אבל זו אחת הסיבות שאני מקצה לא מעט זמן לבניית הקשר. מי שנקרע מצחוק במרכז כמה פעמים, או לחלופין, התייעץ בנושא שלא קשור ללמידה וזכה ליחס מכבד ודואג, ירגיש בטוח ושייך בהמשך.
לפעמים, אתם בטח מכירים את זה, התלמידים מושפעים מנורמות חברתיות של זלזול בערך הלמידה. ההשקעה בלימודים נתפסת כחסרון, כהוכחה לחוסר יכולת או פחד ויכולה (לתחושתם) לפגוע במעמדם החברתי ובתחושת השייכות. זו הסיבה שחלק מהם מכחישים למידה, או (במקרים מסוימים) נמנעים ממנה, למרות הסיכון.
במקרים אחרים, יש בקבוצת הלמידה אווירה מאיימת וביקורתית שבה אסור לטעות. מי שטועה מושפל, מעמדו החברתי נפגע והוא נדרש להסתתר מאחור.
בשני המקרים, אפשר לראות שדווקא המעורבות העמוקה בלמידה נתפסת כמסוכנת רגשית.
לעיתים קרובות, תלמידים יעדיפו לומר שהלמידה לא מעניינת/לא חשובה, כי קשה להם להודות שהם לא יכולים להתרכז בגלל תחושות של חוסר בטחון או חוסר שייכות.
התפקיד שלנו הוא ליצור סביבה רגשית מאפשרת, אבל לא צבועה. לתת מקום לתחושות, לדיאלוג ולאפשר חשיפה בונה שיצרו יחד מקום בטוח ללמידה מהנה ויעילה.
