למה לא מעט מאיתנו מפחדים לנסות ואפילו לרצות, מחשש שיכשלו? מה יקרה אם לא נצליח?
עד גיל בית הספר, ילדים לא מפחדים לטעות, לא מפחדים לנסות שוב ושוב ושוב.
אין כשלונות, יש למידה.
אם לא הצלחת ללבוש את החולצה בניסיון הראשון, בניסיון ה20, 30, 90… כבר תצליח. אף אחד מהסביבה שלהם גם לא מתייחס לזה ככישלון או כהוכחה ל"איכות"/פוטנציאל.
ככה לומדים.
למה בגיל 17 אנחנו מצפים ללמוד בלי לטעות?
כאילו הכל חייב לבוא מושלם, אחרת זה מעיד שאנחנו פגומים?
ממתי זו המשוואה ההגיונית?
אין לנו שליטה על הדרך שבה אחרים חווים פעולות שלנו, אבל אנחנו יכולים, בכל רגע, לבחור ללמוד מהטעויות שלנו. לבחור להתאמן, לשנות טכניקה, להביט במה שעשינו ולא לברוח.
נפלתם במבחן? אל תזרקו אותו.
בדקו מה עבד וכמה השתפרתם.
הסתכלו גם מה לא הצליח שם ובנו מסלול חדש להסתערות מחודשת.
ככה לומדים. ככה מצטיינים. ככה זוכים לחיים טובים באמת.
